שאלתי בדף הפייסבוק שאלה שחשבתי שהיא פשוטה, ואני שואל אותה כמעט בכל השתלמות שאני מעביר. מה לדעתכם היסוד הכי חשוב שצריך לעבוד עליו?
1. מגוון חדירות לסל
2. מגוון קליעות לסל במצבים שונים
3. מגוון מסירות.
ובבקשה אל תענו הכל חשוב, ברור שהכל חשוב, אך סדרו את היסודות לפי סדר חשיבותם וההתייחסות שלכם באימונים אליהם. ניתן לראות ולהצטרף לדיון בקישור זה מתחת לתמונה.
ייתכן שהשאלה הייתה פשוטה אך התשובות היו שונות, מעניינות ומאתגרות. ברשותכם אביע כאן את דעתי. אין לי כוונה לשכנע כאן אף אחד, אך כיוון שעושה רושם שאני בדעת מיעוט מצד אחד ומצד שני הנושא הזה בוער בעצמותי, אביע את דעתי בצורה נחרצת. למרות זאת אין לי ספק שדעות אחרות לגיטימיות בזירה המקצועית, אז ברשותכם התייחסו בסלחנות לנכתב כאן.
אחד המושגים החוזרים בכדורסל הוא ה TRIPLE THREAT או עמדת האיום המשולש. בכל מצב במגרש שחקן צריך לראות עצמו כאילו הוא מסוגל לכדרר, למסור ולקלוע לסל. כן כן גם שחקנית, אך מאמר זה נכתב בלשון זכר להקל על הניסוח.
רקע. עד לפני כעשר שנים חלק גדול מהאימונים בארץ היו מושתתים על כדרור. כדרור אין סופי, שינויי כיוון, הטעיות ושוב שינויי כיוון. כאשר משחק החדירות הפך להיות הבסיס של חלק גדול מההתקפה הקבוצתית היה נדמה כי הכדרור הפך למטרה בפני עצמה. בעשר השנים האחרונות נכנס יותר ויותר נושא המסירות, ולאט לאט נוצר מעבר מכדרור אין סופי לטכניקות המסירה השונות. אך משום מה דווקא נושא הקליעה הלך ונעלם עם השנים. אם פעם יכולנו למצוא שחקנים כמו חנן קרן, אור גורן, מיקי ברקוביץ כקלעים אבסולוטיים, עם השנים התפקיד הזה כמעט נעלם מהמשחק הקבוצתי.
היכן ניתן לראות זאת? בליגות הנמוכות, שם עדיין משחקים שחקנים ותיקים בני שלושים וחמש ומעלה המסוגלים לקלוע לא רק מהבלאטה שלהם אלא מכל טווח, חצי מרחק, קו השלוש ולעיתים גם מעבר לכך. לצערי תפקיד זה נעלם מהמשחק הקבוצתי וכמעט שאין שחקנים שמתפתחים בכיוון הזה. רבים עסוקים בניסיונות חדירה ימינה ושמאלה או בחדירה ומסירה, אך בלי יכולת קליעה מבחוץ אין משמעות אמיתית למשחק החדירות. אחרי החדירה והשארת שחקן פנוי בחוץ, אם אין אופציית קליעה ההגנה פשוט תתרכז בסגירת הצבע ותשמור בונקר.
היכן רואים זאת? בליגת הנוער לאומית כאשר קבוצות מסוגלות לשמור משחקים שלמים אזורית בלי לחשוש מענישה מבחוץ. אחת הסיבות המרכזיות שקבוצות מסתמכות על הגנות אזוריות בליגות נערים ונוער אינה בגלל חוקי הליגה אלא בגלל שאין מי שיאיים מבחוץ על הגנות אלה.
ראשית, כל יסוד שאנו עובדים עליו חייב להיות מודגש בשלושה מישורים. בצד הפיזי, הטכניקה ושיפור היכולת הפיזית הספציפית. בצד הקוגניטיבי, מתי להשתמש ביסוד, הטיימינג וההבנה הטקטית. בצד הרגשי, מה יגידו, מה יקרה אם אטעה והתמודדות עם לחץ פנימי וחיצוני.
אחדד ואומר, מתוך שלושת מצבי ההתקפה, וישנו אמנם מצב רביעי אך על כך בהזדמנות אחרת, לדעתי אפשרות הקליעה חייבת להיות האפשרות הראשונה. למה?
3D GAME. אני קורא לכל אחד ממרכיבי ה TRIPLE THREAT מימד, והמטרה שלי כמאמן בכל רמה היא שלכל שחקן יהיו כמה שיותר מימדים במשחק ההתקפה שלו. רק אז שחקנים יהיו משמעותיים במשחק הקבוצתי ולא אצטרך להחביא אותם בגלל חוסר יעילות.
אז על מה צריך לשים יותר דגש באימונים? לפי תגובות של מאמנים רבים בדף הפייסבוק כמות האפשרויות כמעט כמספר המגיבים והדעות. אך לדעתי המרכיב הכי חשוב מבין השלושה הוא זה שהכי משמעותי. קראתי מאמר לפני מספר שנים שהתייחס דווקא למסירות כאל המרכיב החשוב ביותר. המאמן שכתב את המאמר הסתמך על בדיקה סטטיסטית שערך ולפיה המסירות הן הפעולה החוזרת ביותר במשחק ולכן עליהן צריך לעבוד הכי הרבה.
ובכן ממחקר שאני ערכתי, בממוצע מתוך שנים עשר שחקנים הרשומים למשחק, הפעולה שנעשית הכי הרבה היא לשבת על הספסל. לא כל שכן בגילאים הצעירים שבהם מתוך חמישה עשר שחקנים חלק גדול מהם מבלה את רוב הזמן על הספסל. לכן לפי גישה זו צריך ללמד שחקנים לשבת על הספסל. לא בכדי היה אומר יהושע רוזין זל שקבוצה טובה היא קבוצה עם חמישה שחקנים מצוינים ושבעה שחקנים שיודעים את מקומם על הספסל. טוב נו, כמובן שזה נאמר בחיוך.
מן הסתם אין לנו עניין לייבש שחקנים על הספסל. ככל שיהיו לנו יותר כלים זמינים, כלומר יותר שחקנים מוכשרים, כך יגדל הסיכוי לנצח משחקים וגם להכשיר יותר שחקנים.
קביעת סדר חשיבות. מה שמוביל אותי בקביעת סדר העדיפויות באימונים, בהנחה שאין לי שלוש שעות ביום ושישה ימי אימון בשבוע, הוא הצורך לעבוד בצורה יעילה. בדיוק כפי שעסק כלכלי בונה את סדרי העדיפויות שלו לפי נוסחת עלות מול תועלת.
עלות מול תועלת. נוסחה זו מתארת על מה כדאי להשקיע כדי לקבל את התפוקה המשמעותית ביותר. לדוגמה אחד ממרכיבי ההגנה שאני שם עליו דגש רב באימונים הוא דווקא ריבאונד התקפה. כמה זמן אתם מקדישים לנושא זה כחלק מהעבודה ההגנתית שלכם? בזכות עבודה על מרכיב זה אני מקבל פוזשנים נוספים בלי לשלם מחיר הגנתי, אך על כך בהזדמנות אחרת.
ארבע הסיבות המרכזיות לחשיבות העליונה של הקליעה באימונים לדעתי. רק אם שחקן מסוגל לאיים מבחוץ תהיה משמעות אמיתית ליכולת המסירה או החדירה שלו. הזמן שבו שחקן חופשי לקליעה קצר יותר מהזמן הנדרש לחדירה או למסירה ולכן יש לאיים קודם כל על הסל. כאשר שחקן מאיים קודם כל בקליעה הוא יכול לראות במבט אחד את כל האפשרויות האחרות, לעומת מצב שבו הוא מחפש מסירה ומביט לצדדים או מחפש חדירה ומביט לרצפה. בסופו של דבר למשחק קוראים כדורסל. לא כדור הקפצה ולא כדור מסירה. המטרה היא לקלוע לסל וכל השאר הם אמצעים ולכן כדאי להיות ממוקדים במטרה.
כל שחקן צריך להיות מסוגל לקלוע מבחוץ. אחד הדברים הקטלניים ביותר בקבוצה הוא שחקן גבוה שמסוגל לצאת החוצה ולקלוע שלשה. ראשית משום שלרוב השחקן ששומר עליו לא יצא איתו ולכן יש סיכוי גבוה שיהיה חופשי לקליעה. שנית משום שכאשר הגבוה יוצא החוצה ומושך איתו את הגבוה של היריבה הוא מפנה את הצבע לחדירות של הגארדים. לאורך השנים שחקנים גבוהים רבים אצלי קיבלו הוראה חד משמעית, אתה חופשי זרוק לסל, ובתנאי שזה לא הכדור הראשון בהתקפה. אם שחקן גבוה צריך לזרוק לסל כשהוא חופשי על אחת כמה וכמה שכל שחקן על המגרש צריך להיות מסוגל לייצר קליעה מבחוץ. בלי האיום הזה כל שאר אפשרויות ההתקפה הופכות לפחות משמעותיות.
למה הדבר דומה? ליחידת חי"ר שתוותר על הצלפים שלה להורדת מטרות אסטרטגיות. אין זה אומר שכל מצב חופשי מחייב זריקה. כאן נכנסים השיקולים הטקטיים והאסטרטגיים של הקבוצה. כך גם בנושא הקליעה. מה שיעניק את התפוקה הגדולה ביותר למשחק ההתקפה הוא היכולת של כל השחקנים לייצר נקודות מבחוץ. אם נדע לייצר נקודות מחצי מרחק ומקו השלוש כל שאר האלמנטים יהפכו להיות אפקטיביים יותר.
כעת עולה השאלה מתוך שני מצבי ההתקפה שנותרו מה חשוב יותר, מסירות או חדירות. מסירה זה רע? ממש לא. אני מאוד אוהב משחק מסירות. ראשית משום שהוא מלמד שיתוף פעולה בין שחקנים. ככל שיותר שחקנים הופכים להיות חלק משמעותי מההתקפה כך קשה יותר להגנה להתמודד איתה. בנוסף התחושה של שחקנים רבים שהם נגעו בכדור מחזקת את תחושת השייכות שלהם למשחק. כמה סוגי מסירות אתם מכירים ומה הם עקרונות המסירה היעילה? בהזדמנות אחרת אתייחס לכך. כעת רק אומר שיש שני מרכיבים במסירה שחייבים ללמד ולהדגיש, רגש וטיימינג. הטכניקה היא רק חלק אחד מתוך שלושה מרכיבים במסירה יעילה.
ולבסוף הכדרור. ישנם ארבעה מצבים מרכזיים שבהם יש צורך לכדרר. כאשר הדרך לסל פנויה לצורך חדירה עד הטבעת. כאשר יש צורך לשפר את קו המסירה. כאשר צריך להימנע מהפרת חמש שניות. כאשר צריך להריץ זמן בסוף משחק. לדעתי כל הרעיון של כדרור אין סופי בין הרגליים ומאחורי הגב עד שהכדור יוצא מהאף ונוזל מהאוזניים יוצר כדורסל מוגבל, חד ממדי ולא מעניין. תמיד אעדיף אסיסט חכם על פני הטבעה מרשימה, בפרט עם השחקנים הלבנים שרובנו עובדים איתם, אך זו רק דעתי.
חשוב להדגיש שאין זה אומר שלא עובדים על כל שלושת המרכיבים ועל עוד עשרות מרכיבים אחרים במשחק. כל שחקן צריך לפתח את שלושת המימדים. מאמר זה, כמו שאר המאמרים באתר, אינו בא לומר לאף אחד שכך ורק כך צריך לשחק כדורסל. מטרתו להעיר ולהאיר נקודת מבט נוספת על המשחק מתוך מה שאני רואה כיום באולמות הכדורסל בארץ. וכל הנכתב כאן נכתב בדעה צלולה ונפש חפיצה.
BEST U CAN B
בהצלחה, יועד אגמון
האקדמיה לכדורסל ברשת
| למידע נוסף | להזמנת הספר | להורדת האפליקציה | למאמרים | להזמנת ערכה |
להזמנת הספר והערכה לאימון קוגניטיבי תגובתי