מה בין סימפתיה לאמפתיה?
אחד הכלים החשובים ביותר בעבודה של מאמן, בכל רמה ובכל גיל, הוא השיחה האישית.
לא התרגיל הכי מתוחכם, לא ההגנה הכי יצירתית, ולא עוד תרגיל התקפה שנראה נהדר על הלוח. בסופו של דבר, מאמן טוב נמדד ביכולת שלו לגרום לשחקנים לרצות ללכת איתו, להאמין בו, לסמוך עליו ולעשות את מה שהוא מבקש מהם גם כשקשה, גם כשלא נוח, וגם כשהם לא לגמרי מבינים עדיין את התמונה המלאה.
בעיניי, זו אחת ההגדרות המדויקות ביותר למאמן טוב.
לאורך השנים למדתי ששיחה אישית עם שחקן יכולה להיות אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בתהליך האימון. לפעמים השיחה מגיעה ביוזמת המאמן, כשהוא מרגיש שמשהו לא עובד, שלשחקן קשה, שהוא כבוי, מתוסכל או לא מצליח להביא את עצמו. לפעמים השיחה מגיעה ביוזמת השחקן, וזה בעיניי רגע אפילו חשוב יותר, כי עצם זה ששחקן בוחר לפתוח משהו מול המאמן שלו אומר שיש שם אמון שצריך לשמור עליו בזהירות גדולה.
וכאן בדיוק מתחיל המבחן האמיתי שלנו כמאמנים.
כששחקן מגיע אלינו עם קושי, באימון, במשחק, בקבוצה, בלימודים, בבית או בכל מסגרת אחרת, התגובה האוטומטית שלנו היא בדרך כלל לנסות לפתור לו את הבעיה. אנחנו מיד נכנסים למצב של מאמן. מנתחים, מסבירים, מתקנים, מציעים דרך פעולה, לפעמים גם מטיפים, לפעמים שופטים, ולפעמים אפילו גוערים.
במקרה הטוב אנחנו מנסים לעזור מהר מדי.
במקרה הפחות טוב אנחנו מסבירים את עצמנו לדעת.
במקרה הרע אנחנו גורמים לשחקן להרגיש שהוא טעה בזה שהוא בכלל פתח את הנושא.
ויש גם את הנחמות המוכרות, שנאמרות מתוך כוונה טובה, אבל הרבה פעמים עושות בדיוק את ההפך:
לא נורא.
זה יעבור.
יכול היה להיות גרוע יותר.
אתה צריך לקחת את זה בפרופורציה.
הבעיה היא שברגעים האלה השחקן בדרך כלל לא צריך משפט חכם. הוא לא צריך שנקטין את מה שהוא מרגיש. הוא לא צריך שנוכיח לו שהמצב לא כזה נורא. הוא גם לא תמיד צריך פתרון מיידי.
הרבה פעמים הוא פשוט צריך שנקשיב.
ופה נמצא ההבדל הגדול בין סימפתיה לאמפתיה.
סימפתיה היא להסתכל על הקושי של השחקן מבחוץ ולהגיד לו שחבל לנו עליו. זו תגובה אנושית, אבל היא לא תמיד מייצרת חיבור אמיתי. לפעמים היא אפילו מרחיקה, כי השחקן מרגיש שאנחנו עומדים מולו, לא איתו.
אמפתיה היא משהו אחר לגמרי. אמפתיה היא היכולת להיות עם השחקן בתוך הרגע הקשה שלו, בלי לברוח מיד לפתרון, בלי להקטין, בלי לשפוט, בלי להראות לו שאנחנו יודעים טוב יותר ממנו מה הוא צריך להרגיש.
אמפתיה היא היכולת לומר, גם בלי הרבה מילים:
אני שומע אותך.
אני מבין שקשה לך.
אני לא ממהר לתקן אותך.
אני לא בורח מהקושי שלך.
אני כאן.
אני כותב את זה גם מתוך ניסיון אישי. לא תמיד הייתי שם. גם לי, כמו להרבה מאמנים, יש נטייה טבעית לרצות לפתור, להסביר, לכוון, לתקן. הרי זה חלק גדול מהמקצוע שלנו. אנחנו רואים טעות וישר רוצים לעצור ולתקן. אנחנו מזהים בעיה וישר מחפשים פתרון. באימון זה חשוב. בשיחה אישית זה לא תמיד הדבר הנכון.
לפעמים דווקא השתיקה היא הכלי המקצועי ביותר שיש לנו.
לא שתיקה של אדישות, אלא שתיקה של נוכחות.
להקשיב באמת זו מיומנות אימון לכל דבר. להקשיב בלי להכין תשובה תוך כדי. להקשיב בלי לחפש איפה השחקן טועה. להקשיב בלי למהר להחזיר אותו למסלול שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות בו. פשוט לתת לו מקום.
וזה קשה. אני יודע. לפעמים זה אפילו קשה מאוד.
כי כמאמנים אנחנו רגילים להיות אלה שיודעים, אלה שמובילים, אלה שמחזיקים את התשובות. אבל דווקא ברגעים האישיים, הרבה פעמים המאמן המשמעותי ביותר הוא לא זה שמדבר הכי הרבה, אלא זה שמצליח להיות שם בצורה הכי נקייה.
בסוף השיחה תמיד אפשר לומר:
אני כאן בשבילך. אם תרצה שנחשוב יחד מה עושים מכאן, נעשה את זה יחד.
המשפט הזה לא מחליף מקצועיות. הוא בונה את הבסיס שמאפשר למקצועיות להיכנס בזמן הנכון.
כי שחקן שמרגיש שהמאמן שלו באמת מקשיב לו, יחזור לדבר איתו. שחקן שמרגיש שנשפט, הוקטן או קיבל נאום במקום הקשבה, ילמד בפעם הבאה לשמור הכול בפנים.
וזה ההבדל הגדול.
מאמן לא בונה אמון רק דרך תרגילים, ניצחונות או טקטיקה. הוא בונה אמון דרך רגעים קטנים שבהם השחקן מבין שיש מולו אדם שרואה אותו באמת.
תנסו בפעם הבאה ששחקן מגיע אליכם עם קושי לא למהר לפתור. קודם להיות שם, להקשיב.
זה נשמע פשוט, אבל זו אחת הפעולות המקצועיות והעמוקות ביותר שמאמן יכול לעשות.
תנסו, זה עובד!
הזמנת אימון אישי ו/או השתלמויות מאמנים – 0506616157
BEST U CAN B
בהצלחה, יועד אגמון
האקדמיה לכדורסל ברשת
| למידע נוסף | להזמנת הספר | להורדת האפליקציה | למאמרים | להזמנת ערכה |
להזמנת הספר והערכה לאימון קוגניטיבי תגובתי
בהצלחה
יועד אגמון